"ישבתי עם נעמה בת השש בבית החולים וכתבנו יחד את הספר שלה"

מנהלת "מכון מילים" משתפת בדרך הארוכה מאז הסיפור הראשון שלה שפורסם בעיתון לילדים, ועד לספרי הגיבורים ההיסטוריים ששייכים יותר מכל, גם להווה.

 

מרים סלומון
"מאז שלמדתי לקרוא, ואולי עוד קודם, שאפתי להיות סופרת". מחייכת חיה וקסלמן, "לא העזתי לספר על החלום לאף אחד, רק אימא שלי ידעה על כך. באחד הימים, כשהייתי בערך בכיתה ב', הלכתי עם אמי ופגשנו סופרת ומשוררת ידועה. התרגשתי מאד, היא היתה אישה גדולה, מבוגרת, מכובדת מאד. אימא שלי, בלי להתבלבל, סיפרה לה שאני רוצה להיות סופרת".

השיתוף הראשוני בחלום הגדול, היה צעד מלא חשש עבור חיהל'ה הקטנה. "עצרתי את נשימתי". אומרת וקסלמן, "זו פעם ראשונה שהחלום שלי בוקע החוצה. מי יודע מה תאמר על כך הסופרת הדגולה? האם היא תצחק עלי ותקבור את החלום לנצח? אבל היא, בסבלנות נדירה ובכובד ראש אמרה לי: 'קודם כל תתחילי להרגיש. תשימי לב לכל דבר שאת רואה ותחשבי מה את מרגישה לגבי זה. תיקחי לורדים צבעוניים ותסמני לעצמך כל מיני סוגי רגשות, למשל כחול לשלווה ואדום לכעס וכך הלאה'. הפגישה הזו הייתה אבן דרך עבורי. פתאום החלום שלי הפך למוחשי. הייתי ילדה קטנה עם לורדים בקלמר, אבל היא התייחסה ברצינות למשאלה שלי, העניקה כלים מעשיים שאוכל להתחיל ולממש, ובעיקר – נתנה לי אישור לשאוף גבוה. אחרי טבילת האש הזו, החלום שלי כבר לא היה ערטילאי ורחוק. ידעתי שזהו חלום הגיוני. אפשרי. הוא יכול להתקיים.
עברו ימים, ובימים אלו ממש אני כותבת עליה, זיכרונה לברכה, ספר. לא יאומן כמה העולם קטן".

כשהחלום הופך למציאות
"גדלתי ובגרתי, וכתבתי ללא הפסקה. כילדה צעירה כתבתי לעצמי אינספור סיפורים והצגות שכולן נותרו בשלבי ההתחלה- אמצע, אף אחת מהן לא שרדה את הדרך עד לסופה של היצירה. אבל כולם מסביבי ידעו שאני כותבת, ומהר מאד הפכתי יעד לבקשות כתיבה מכל סוג: ברכות למתנות, הצגות קטנות, הקראות למדריכות ופעילויות למחנה. כתבתי בחפץ לב לכל מי שבקש ומעולם לא לקחתי תשלום. מדהים לראות כי דווקא הכתיבה החינמית הזו נתנה לי את הקפיצה המשמעותית ביותר בכתיבה: כתבתי ללקוחות, לפי דרישות, למדתי להתאים את הכתיבה לצרכי המבקשת, בין אם זו שכנה שרוצה להביא מתנה לגננת ובין אם זו מדריכה שגדולה ממני בחמש שנים ומחפשת נואשות המנון לקייטנה. פתאום לא הייתי ילדה שכותבת סתם למגירה, אלא כותבת שעובדת מול לקוחות. ומה זה משנה שהם לא היו לקוחות אמתיים עם כסף ומשכורת? הם העניקו לי את הסטאז' הטוב ביותר ואת הדרך לרכוש פרקטיקה אמתית כיצד להפוך את התחביב למקצוע. עד היום זה המוטו שלי בשיעורי הכתיבה שאני מלמדת: לכתוב בשביל לקוח, לכתוב לצורך מקצועי אמתי, וכך לקבל את השפשוף הטוב ביותר".

ומתי עברת שלב, וה"לקוחות" התחלפו בלקוחות אמתיים?
"כשהייתי בת שש עשרה התפרסם הסיפור הראשון שלי ב"המודיע הצעיר". נזכרת חיה בחיוך, "זה היה מאורע מופלא עבורי. אני זוכרת איך רצתי בבוקר לשלוף את העיתון מתיבת הדואר ועקבתי בדריכות אחרי כל מילה ומילה שהופיעה על גבי הגיליון. הכרתי את הסיפור שלי בעל פה וזיהיתי בדיוק היכן הוסיפו כל אות ופסיק… ההתרגשות שלי המריאה לפסגות. מעט אחר כך, הגיע גם צ'ק בדואר, תשלום ראשון על עבודת כתיבה שבצעתי, ואני אחזתי אותו ולא האמנתי. הם משלמים לי?! הרי אני צריכה לשלם להם על הזכות הזו! בהמשך הופיעו עוד ועוד סיפורים שלי בעיתון, ובכל פעם מחדש עקבתי בנשימה עצורה אחרי הסיפור המתפרסם ואחרי כל שינוי קטנטן שהעורכת עשתה למילותיי הכתובות… ברוך ה', בגיל שמונה עשרה כבר ערכתי עלון לארגון חסד, ומאז המשכתי וכתבתי בסיפוק רב".

לאחר שנים, פתחה חיה את "מכון מילים" ללימודי כתיבה. מה הוביל אותך לייסד מרכז המתמקד בהוראת הכתיבה?
"עם המיומנות והמקצועיות שקניתי בחסד ה' עם הזמן, ראיתי כי חסרה הכוונה לבנות שרוצות להתמקצע בכתיבה. היה ביקוש גדול ללימוד כתיבה, וחיפשו כלים מעשיים לכתוב. בשיעורי כתיבה יוצרת של פעם היו מדליקים מוזיקה או יוצאים עם התלמידות לחורשה, ואומרים להן 'כתובנה'. ניסו לספק רגעי השראה, אך הבנות היו מבולבלות באין כללים לכתיבה הקסומה והנכספת. מאיפה מתחילים? מה בדיוק עושים? ישבתי ובניתי מערך ללימוד הכתיבה, שלב אחרי שלב. הרבה סופרות ונשות מקצוע מעולם הכתיבה והקאוצ'ינג נתנו את חלקן לתכנית כתיבה מעצימה. בעזרת ה', הקורסים הצליחו והתמסדו למכון ממש, שפועל כל הזמן".

תפנית מקצועית
"ואז כיוון אותי הקב"ה לאפיק חדש, שלא חשבתי עליו קודם: אחיינית של אחת התלמידות במכון, ילדונת מתוקה בשם נעמה, הייתה חולה מאד במחלה הקשה. מגיל שלוש היא התמודדה עם המחלה כמו גיבורה אמתית. בני המשפחה רצו לשמח אותה והגו רעיון מקורי: הם חשבו לערוך לה אלבום תמונות עם אמירות מחזקות, לצד סיפורים וחוויות שהיא עוברת בבית החולים. לצורך כך ניסו לשוחח עם הילדה, ולשמוע ממנה מה היא עוברת וחווה, אך היא הייתה סגורה, מעט מופנמת, בסך הכול ילדה קטנה בת שש, ולא הצליחה לשתף אותם בחוויות הכואבות שלה".

עצוב. נראה שאכן, ילדה כה קטנה לא יכולה לשתף פעולה עם כזו תכנית. הם בוודאי התייאשו וגנזו את הרעיון לשנים הבאות?
"כמעט. רגע לפני שהם התייאשו, המליצה הדודה הצעירה עלי- המורה שלה מהקורס לכתיבה. ניגשתי אל האתגר בתפילה ובאהבה: לקחתי בריסטולים וכתבתי בהם משפטים לא גמורים. "הכי מעצבן במחלקה ש …" "הכי אהבתי את היום ש…" "אם הייתי הולכת לחנות הייתי קונה מתנה ל…" ישבתי לצדה והקראתי את המשפטים, כשהיא משלימה אותם לפי רצונה. אחר כך העתקנו יחד את המשפטים, והיא הרחיבה חלק מהם וסיפרה לי מאורעות שונים שעברו עליה וכיצד היא התגברה עליהם. כל משפט מותחל הזכיר לה חוויה אחרת, וכך היא שיתפה יותר בקלות. המשפטים הקצרים עזרו לה לספר ולפרוק את רגשותיה, היא עיבדה את החוויות הקשות במבט מבחוץ, ועצם המטרה הזו הייתה חשובה מאד להוריה.
זו הייתה עבודה מרגשת ומדמיעה. לסיום, ערכתי את המשפטים, שילבתי וסדרתי אותם לספר, והקפדנו שכל החוויות יובאו במבט חיובי, כשהיא מספרת מה נתן לה כוח, איך התמודדה בבידוד, ומה עזר לה באכזבות שהיו. הסיפורים שלה היו מחזקים ומלמדים מאד, אין מי שקורא את הספר ולא דומע. הוספנו תמונות נפלאות שלה- שיזכירו לה את ימי ההתגברות ואת השלבים שעברה בכוחות של פלא.  הדפסנו את הספר במהדורה משפחתית, והילדונת אהבה אותו מאד. "זה הספר שאני כתבתי" היא הציגה אותו לכולם, קבלה ממנו הרבה כוח, והרגישה אליו קשר ושייכות אמתית. בחסדי ה' היום נעמה הבריאה לגמרי, והיא כבר ילדה גדולה בת תשע, ועדיין אוהבת מאד את הספר שלה".

חיה מציגה בפני את הספר: צבעוני, גדול, ויפהפה. אני מציצה על נעמה בת השלוש שמחייכת אלי מהכריכה, ונפעמת. זהו ספר שנותן כוח.

@תמונה@

סיפרת שהספר של נעמה הוביל אותך לאפיק חדש, כיצד זה קרה?
"כשהספר הייחודי הזה יצא לאור", מסבירה חיה, "הבנתי שיש כאן כלי מיוחד לכתוב ספרי ביוגרפיה בצורה חיה ומחזקת. מאז ומתמיד אהבתי לקרוא סיפורי חיים של אנשים ובפרט של נשים. בעיתונים אני קוראת את מדורי "זיכרון להולכים" מהמילה הראשונה ועד לאחרונה. אני מרותקת לראות כיצד אישה שלא הכרתי חיה את חייה, מה עשתה בהם ומה נשאר וילווה אותה לנצח.
ולצערי, אז חלתה אמי היקרה. לאורך השנים היא סיפרה לנו הרבה זיכרונות על בני משפחתה מן העבר, אלו שנכחדו בשואה ואלו שנפטרו עוד קודם. היא ספרה הרבה על ימי הילדות של אמה, שרוב בני משפחתה נכחדו בשואה, ותמיד אהבה לספר עוד ועוד. כשהייתי צעירה לא הייתה בי סבלנות לסיפורי ההיסטוריה, והרגשתי שהם רחוקים ממני, בשחור לבן, אפילו משעממים.

כעת, רגע לפני הפרידה מאמי האהובה, קלטתי שעוד מעט כבר לא יהיה מי שיספר לי את הסיפורים האלו. כל ההיסטוריה של משפחתנו עלולה להישכח ולהיעלם, אם לא נקום ונעשה עכשיו מעשה. עלה לי הרעיון להעלות על הכתב את סיפוריה של סבתא. חששתי מאד מפני הביצוע. זכרתי כי לפני תקופה, אחד מבני המשפחה כתב על הוריה של אמי, ולפני שקבלנו את החומר אמי הייתה דרוכה מאד. זה הפליא אותי. ציפיתי שהיא תשמח ותתרגש מהיוזמה, אבל לא כך היה. היא ראתה את החומר הכתוב ואפילו חשה צער קל למקרא פרטים לא מדויקים. כל פרט שגוי, ולו הקטנטן ביותר, הפריע לה מאד. היא הסבירה לי שכאשר כותבים על אנשים שהיו- אסור לשנות מהמציאות. החוכמה היא לכתוב על הדברים היפים שהיו, בלי להוסיף נופך ובלי להמציא. 'כשכותבים על יהודים', כך אמרה לי, 'צריך רק למצוא את החלקים היפים והמוארים ולהיצמד אליהם. אין צורך להוסיף כלום. ולהיפך- אם מתפתים לשפץ ולייפות מעבר למציאות- זה רק הורס ופוגם בכל התוצאה'. היא החדירה לי את המסר הזה בכל העוצמה, וכעת, כשעמדתי לכתוב את סיפוריה שלה על הוריה ז"ל – נלחצתי מאד. האם אוכל לכתוב את הזיכרונות במדויק? האם הם יהיו אמינים דיים?"

ניכר כי החשש מפני הדיוק והרצון לשמר נאבקו ביניהם, אך לבסוף הסתיים הדיון הפנימי. איזה צד גבר על חברו, וכיצד
המציאות היא שפסקה את דברה. אמי ז"ל נפטרה, והבנתי שלא כדאי להתמהמה ולהתלבט עוד. אם לא אמהר ואכתוב, הדברים יישכחו וייעלמו. טרחתי רבות על כתיבת הסיפורים, שאלתי ובררתי והגעתי עד לדודה של אמי, אחות של סבתי ע"ה. היא הייתה אז מבוגרת מאד וחלושה, אך צלולה בדעתה וחדה כתער. היא דייקה לי את הפרטים וענתה על כל השאלות, וברוך ה', לאחר עבודה ממושכת ומייגעת זכיתי לסיים את הכתיבה.
לפני ההגשה לדפוס, העברתי את הדפים הכתובים לדודה המבוגרת, וחיכיתי במתח רב לחוות דעתה. היא קראה בעיון את הספר ואמרה: 'את כותבת היטב, אבל הקב"ה כותב טוב יותר. אכן, לא הכנסת את כל החיים, אבל שילבת את הדברים החשובים, הקפת אותם כראוי והכול נכון'. איזו אנקת רווחה פלטתי…
הדפסנו את הספר בהדפסה צבעונית ומאירת עיניים, תוך הקפדה על שילוב של תמונות יפות ומלאות חיים. הסיפורים כולם מנוקדים, והיה לי חשוב שהספר יהיה רב גילאי, כך שגם הנכדים ובני הדור הבא ייהנו לקרוא בספר ולהתחבר אל הדמויות שהיו ואינם עמנו כיום".

כשההיסטוריה על המדף בחדר הילדים
"בהתרגשות רבה חילקנו את הספר לכל בני המשפחה, ומהר מאד הגיעו התגובות. אחת הדודות סיפרה, שהיא הלכה עם נכדתה בת השבע לכותל המערבי, והקטנה אמרה לה בהתרגשות: "התפללתי ובקשתי מה' את מה שסבא משה מנחם היה מבקש…" למה היא התכוונה? אימה הבינה מיד: סבא של סבתא שלי, שחי בעירה עוד לפני השואה, היה מוכר בחנות ירקות. הוא היה עשה הרבה חסדים בחנותו, ומכבד מאד את כל הצדיקים. הוא היה מביא לרבנים פירות וירקות בחינם, מכין להם מגשים מפוארים עם פירות מיוחדים ויקרים, ואומר להם: "אביא לכם פירות, ובבקשה מכם תתפללו אתם על הפירות שלי" – וכוונתו כמובן, לצאצאיו שיהיו צדיקים. כתבתי את הסיפור עליו בספר המשפחתי, והנה, שבע דורות אחריו, מתפללת נכדתו באותן מילים. זה היה ד"ש משמח במיוחד מהספר.

גם בחנוכה קבלתי משוב מרגש מהספר: באחת המשפחות עשו חידון היסטורי, וכל הדודות התרגשו לגלות כיצד כל הצאצאים יודעים ומכירים את כל הפרטים של הסבא והסבתא. לי אישית זה היה אישור משמח שאכן הספר מדבר גם לילדים וגם למבוגרים".

לכל אחד יש סיפור
"לאחר שהספר המשפחתי הצליח כל כך- הבנתי שאני יכולה להציע את הרעיון לאנשים נוספים. פרסמנו, ויצאנו לדרך. היום עריכת ספר כזה כבר לא אורכת לי כמה חודשים, אלא חודשיים בממוצע. ומשם אנשי המערכת של מכון מילים עושים את ההפקה, ובדרך קצרה ומרגשת, מקבלים ספר ביד."
פנו אלינו הרבה אנשים, וכל אחד עם הסיפור שלו.

"בבת מצוה של נכדתי, אני רוצה לחלק לכל המשפחה ספר מהרגע שבו עלינו מתימן," כך התחיל ספר מרגש 'ממני סבתא חנה' ובו נחשפת הסטוריה משפחתית כובשת לבבות.

"אבא שלי היה רב גדול בהונגריה," בקש יהודי יקר שילדיו ונכדיו, אינם שומרי מצוות וכלל לא יודעים מהיכן באו. "אני רוצה שתכתבו לי ספר משפחתי." הספר המהודר פורש את השושלת המשפחתית, עם סיפורים מרתקים מהווי החיים בהונגריה. מחבר ומרגש.

"כולם זוכרים את אמא שלי כסיעודית ששרים לה שירים. הם לא מכירים אותה בפריחתה. אשה חכמה מלאת עשיה." כך החל הספר "סבתא שולמית." ספר על אשת חיל מקסימה, רבת חסד ולב חם.

בני משפחה אחתר, סיפרו שאימם שוכבת חסרת הכרה כבר תקופה ארוכה, ופתאום מצאו מחברות סודיות שמעולם לא ידען על קיומם. במחברות כתבה האם את קורותיה מן העבר, כשהיא פתחת וכותבת: 'סוף סוף מצאתי זמן וסבלנות לכתוב את כל מה שאני רוצה שילדיי ידעו…' התגלית הייתה מרגשת מאד עבורם, וכשעבדנו יחד על הדפסת המחברות, הם הרגישו כאילו האם חזרה לדבר עימם וקולה נשמע מתוך המחברות."

כתיבת "ספרי הגיבורים" הפכה לחלק מרכזי בעבודתה של חיה, ונדמה שזו אהובה עליה במיוחד. "אני מודה להקב"ה על העיסוק הייחודי הזה". היא אומרת בכנות. "ברוך ה', אני ניצבת בצומת מאד ערכית. מגיעים אנשים ערכיים ומספרים לי תכנים ערכיים מאד. אין פגישה עם מרואיינים שאינני חוזרת נפעמת ומלאת כוחות. ובכל פעם אני מצהירה מחדש כי 'כזה ספר עוד לא היה', והשומעים רק מחייכים ויודעים שגם בספר הבא בעז"ה אומר בדיוק כך…"

לכל המרואיינים יש סיפורי חיים של הוד וגבורה? האם אין אנשים שמילאו את ימיהם רק בשטויות והבלים?

"לכל יהודי יש סיפור מלא אור. צריך רק להקשיב עד הסוף ולזהות את הנקודות החזקות שלו. אין אחד שלא סיפר על חיים של מסירות או נחישות ודבקות מטרה, אמונה או עזרה לזולת, השקעה במשפחה או מידות טובות במיוחד. עם ישראל כולם "מלאים מצוות כרימון"."

האם הילדים זוכרים את כל הנקודות היפות האלו?

"זו נקודה שבאמת מטלטלת אותי עד ליסוד, בכל ראיון מחדש. אני שומעת על אנשים מלאי עשייה, חלקם היו מפורסמים בהצלחותיהם ובחוכמתם, ובכל מיני פעולות עצומות שעשו בחייהם. והנה, מגיעים אלי הילדים המבוגרים שלהם, עשרות שנים אחר כך, ומה הם זוכרים? מה נשאר מכל חייהם רבי הפעלים?

הם מספרים דווקא על הפרטים הקטנים שנגעו בלבבם: שמעתי על האימא המסורה שבזמן שארזה את החבילות לברוח מהעיירה – לא שכחה לקחת עמה חבילת קלפים, כדי שתוכל להעסיק ולשעשע את הקטנים בדרך הארוכה והמפחידה. היא גם זכרה היטב לארוז סידור השלם ובו תפילות כל החגים. הפרטים ה"שוליים" האלו נחרטו עמוק בלב ילדיה. היו שסיפרו על סבתא שהשקיעה וארחה את הנכדים בכל חופשה, ואפילו כתבה להם המנון משפחתי מלכד. עד היום השיר הפשוט שהיא כתבה להם שמור אצלם למזכרת. סבא נוסף שפעל רבות בעסקי ציבור, אבל נכדיו זכרו לספר לי דווקא על שעת משחק קצרה ואהובה שהוא לא שכח להקדיש להם ועל הדפים מהעבודה, שתמיד שמר להם. היה יהודי שסיפר לי על סבא שלו הצדיק שערך תיקון חצות בכל לילה, וכשהוא התעורר וקם הוא שמר מאד על השקט ונזהר שלא להעיר את הסבתא. מבחינת הנכד- שני הדברים נחרטו בליבו כאחד, הזהירות מגזל שינה שנדמית לנו קטנה ופשוטה, לצד אמירת תיקון חצות- שידועה כמעלה רוחנית גבוהה. אבל שניהם גם יחד נותרו לנצח כמזכרת מופת של סבא.

משהו לקחת הביתה

המסר הזה, שגיליתי דווקא בראיונות של "ספרי הגיבורים" מלווה אותי בכל יום. פתאום אני מבינה במה כדאי להשקיע באמת – לא רק בדברים הגדולים, הנחשבים בעיננו כגדולים, אלא גם ובעיקר בפרטים הקטנים של חיי היומיום. לא לשכוח לשבת עם בן השלוש ולהקריא לו סיפור, לשחק עם הקטנה, ולצאת עם הילדים לטיולים משותפים עם בני הדודים. אלו לא מותרות רק לנשים חסרות תעסוקה, אלו הפרטים החשובים שבונים את ההתפתחות הרגשית של ילדינו, מחזקים את החינוך שלהם, ונשארים בליבם לעולם.

מעניין גם לראות כי סיפורי העבר אינם שייכים רק להיסטוריה הרחוקה. הם חיים ונושמים כאן בעיננו- בכל משפחה אפשר לגלות את התכונות היקרות שעוברות מדור לדור ומייחדות אותם. כמה כוח וגאווה מקבלים כשזוכים לראות את לב הזהב שעבר במשפחה, את ההשקעה במשפחה או את המרץ הבלתי נדלה לעשות עוד ועוד טוב. כי כן, העבר של כולנו איננו סתם תמונות בשחור לבן, אלו חיים שלמים של אנשים קרובים לנו, וימיהם היו מורכבים מהרבה סיפורים יומיומיים, אמתיים, שיכולים ללמד אותנו המון, לו רק נטה אוזן".

המרואיינת הגב' חיה וקסלמן מנהלת ביה"ס הארצי 'מכון מילים', ובעלת הוצאת 'גבורים' להפקת ספרים משפחתיים. [email protected] https://www.machon-milim.co.il/

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן